“home”

Stories > Michal

Israeli Abroad
By Michal Livnat

The question of “who is an Israeli” has many answers influenced by myriad causes. In my case, my identity as an Israeli was crystallized in light of experiences that occurred, perhaps somewhat paradoxically, when I was abroad and not in Israel itself. I am the daughter of a diplomat; my father himself made aliyah from Belgium for Zionist reasons, and it was his clear intention to serve his new country. I was born during my parents’ third ambassadorship, in England, after they’d already served in Zaire and Paris. Aside from isolated incidents, I don’t really remember my time in England, as I was such a young child. On the other hand, my parents’ fourth ambassadorship, to Tokyo, I internalized quite well, as it was there that I experienced the majority of my adolescence, from fifth to eleventh grades. I studied there at an international school for girls—which, incidentally, was also Catholic—within whose walls entered girls from all over the world, from all religions, faiths, and opinions. Within the framework of this school, I created strong connections with girls from countries such as Qatar and Iran, Belgium and France, the United States and Australia, and more. Despite the school’s clear Catholic mission statement, it also maintained a pluralistic character and didn’t try to force its principles on anyone. Twice a year I had to participate in Mass—once was for Christmas. Beyond the realm of school, my family also took an active part in the Jewish community—which was very small—in Tokyo. Because of the small number of Jews and the circumstances of the reality there, the synagogue welcomed Jews from every stream; everyone sat together—on the right there was a women’s section, on the left one for men, and in the middle, everyone together.

It was specifically in these mixed places like my school and my Jewish community that my identity as an Israeli was solidified. It was in these far way places that were so different, where I came into contact with people whom I’d never have previously dreamed I’d meet, that I noticed that my pride in belonging to the Jewish people and the State of Israel became more acute. Many times in school forums, because I was the sole Israeli, I found myself acting as the representative of the State of Israel, and I did it with great pride.

Israelis are a people who love to laugh at themselves, and there is a lot to laugh about, from the heterogeneity of the population to the surrounding circumstances, and so forth. But the bottom line is, I am sure that at its essence, our existence is just at the beginning of its path, that the work to build ourselves on the international stage little by little is bringing solidarity and feelings of unity among us. The Israeli warmth that sometimes hides itself in the subconscious and is expressed in times of distress is what characterizes our people and makes us unique. It was this fact that I felt in light of my years abroad, and in the end, it is this that crystallized for me, in the clearest manner, my Israeli identity.

לשאלה מיהו ישראלי תשובות רבות אשר מושפעות מאינספור גורמים. במקרה שלי, הזהות הישראלית שלי התגבשה לאור חוויותי האישיות אשר התרחשו, אולי באופן מעט פרדוקסאלי, בחו"ל ולא בארץ. אני בת לדיפלומט, אביו בעצמו עלה לארץ מבלגיה במטרה ציונית וברורה לבוא ולשרת בשירות המדינה. נולדתי בשליחותם השלישית של הורי באנגליה, לאחר שהותם הקודמת בזאיר אשר באפריקה ובפריז. פרט לאירועים נקודתיים, אינני זוכרת את השליחות באנגליה כי הייתי פשוט קטנה מדי. לעומת זאת, את השליחות הרביעית של הורי לטוקיו הפנמתי היטב כי שם חוויתי את רוב גיל ההתגברות, מכיתה ה' ועד יא'. למדתי שם בבית ספר בינלואמי, במקרה גם קתולי, לבנות, אשר הכניס לכתליו בנות מכל העולם, מכל הדתות האמונות והדעות. במסגרת בית הספר יצרתי קשרים חזקים עם בנות ממדינות כגון איראן וקטאר, בלגיה וצרפת, ארה"ב ואוסטרליה ועוד. למרות היות בית הספר קתולי מובהק, הוא גם שמר על אופי פלורליסטי ומקבל ולא ניסה לכפות את עקרונותיו. פעמיים בשנה היה עלי להשתתף במיסה – מתוכן אחת של חג המולד. מעבר לתחום הבית ספר, משפחתי לקחה גם חלק פעיל בחיי הקהילה, הקטנה מאוד, בטוקיו. בגלל מיעוט היהודים ונסיבות המציאות, היה זה בית כנסת אשר הכניס לתוכו יהודים מכלל הזרמים – כולם ישבו יחד – מימין הייתה עזרת נשים, משמאל עזרת גברים ובאמצע – שניהם.

דווקא במקומות כה מעורבים כגון הבית ספר שלי והקהילה היהודית, התגבשה זהותי הישראלית. במקומות הכי רחוקים, הכי נבדלים, בהם באתי במגע עם אנשים אשר לא חלמתי לפגוש קודם לכן, שמתי לב כי הגאווה שלי להיות שייכת לעם היהודי במדינת ישראל התחדדה. פעמים רבות בפורומים בית ספריים, בגלל היותי הישראלית היחידה, מצאתי את עצמי מהווה מעין נציגה של המדינה ומבלי משים עשיתי זאת בגאווה רבה.

עם ישראל הוא אחד אשר מרבה לצחוק על עצמו, ויש הרבה על מה לצחוק, מתוקף ההטרוגניות באוכלוסייה, הנסיבות הסביבתיות וכדומה. אבל בסוף של דבר, אני סבורה כי עצם היותנו עוד בתחילת דרכנו, העובדה כי אנו בונים את עצמנו לאט לאט ומנסים להשוות למעמד בינלאומי, מביא לסולידריות ולתחושת אחדות ביננו. החום הישראל אשר לעתים מתחבא בתת מודע ובא לידי ביטוי בעתות מצוקה, הוא דבר אשר מאפיין וייחודי לעם שלנו. את העובדה הזאת הרגשתי לאור כל שנותיי בחו"ל ובסופו של דבר, זהו הדבר אשר גיבש אצלי באופן המובהק ביותר את זהותי הישראלית.